השמועה החלה להתפשט.
בשנת 1907, לקראת סוף חודש אוקטובר בניו-יורק, יותר ויותר אנשים התחילו לספר אחד לשני שהם הגיעו לבנק למשוך כסף, אבל בבנק אמרו להם שהיום — אי אפשר. תבואו מחר.
אז הם חזרו.
אבל דלתות הבנק היו סגורות. עשרות ומאות אנשים התגודדו מחוץ לבנק, מביטים בו בזעם, מקללים ויורקים. הבנק שכר גברים חמושים ברובים שיעמדו בפנים כדי לוודא שאף אחד לא יעשה משהו טיפשי.
הכעס התחיל לפעפע. ורידים במצח התנפחו.
"אני עובד קשה בשביל הכסף שלי, ועכשיו הבנק לא רוצה לתת לי אותו?!"
למחרת, עשרות האנשים מחוץ לבנק — הפכו למאות. הלחץ והפאניקה התגברו מרגע לרגע.
באוויר הייתה תערובת של כעס, תסכול, חוסר אונים, שנאה, והאיש הפשוט הרגיש שדופקים אותו.
אנשים הפכו נואשים. נשים בכו, ילדים נשארו רעבים.
הם היו צריכים את הכסף שלהם, אבל הבנק לא נתן להם אותו.
לבסוף, אחרי ארבעה ימים, הבנק נכנע. הוא פתח את הדלתות ונתן לאנשים למשוך את כספם.
אבל זה היה מאוחר מדי. הנזק כבר נעשה. האמון של הציבור בבנקים נעלם. ויעברו שנים עד שאנשים יבטחו בהם שוב.
אותם ארבעה ימים נחשבים לאחד הגורמים לשפל הגדול.
הם היו השיא של התופעה שנקראת "ריצה אל הבנק", שהתרחשה בכל רחבי ארצות הברית,
והם גם הובילו להקמת הפדרל ריזרב.
אה, והיה גם את האיש הזה.
