בוקר טוב לכולם. לאחרונה שמעתי ראיון מרתק עם המשקיע האגדי מוניש פבראי. לפני כמה שנים הוצאנו פרק בו דיברנו על הצלחתו הפנומנלית של פבראי בשוק ההון וכיצד אנחנו בתור חקיינים חסרי בושה בוחרים הרבה פעמים לרכוש מניות דווקא בחברות אותן פבראי רכש.
בניוזלטר הזה אתמקד בנושא אחד אותו המחיש פבראי בצורה מצויינת במהלך הראיון והוא: מה הפרמטר הכי חשוב והכי פשוט שיקבע את הצלחתו של המשקיע.
ישנם שלושה מרכיבי מפתח שקובעים את הצלחתה של כל השקעה:
ההון ההתחלתי: הסכום הראשוני שאיתו יוצאים לדרך.
תקופת ההשקעה: משך הזמן שהכסף מושקע ועובד.
שיעור התשואה: האחוז שההשקעה מניבה מדי שנה.
בעוד רוב האנשים מתמקדים בהון ההתחלתי ובתשואה, פבראי טוען שדווקא תקופת ההשקעה היא החשובה ביותר. כדי להמחיש טענה זו פבראי משתמש בסיפור המפורסם על רכישת האי מנהטן בידי המתיישבים ההולנדים במאה ה-17.
בשנת 1626, קבוצת מתיישבים הולנדים, נציגי חברת הודו המערבית ההולנדית, הגיעה לאזור שלימים יקרא ניו יורק. הם התפעלו מיופיו של אי קטן ופורה עם נמל טבעי נהדר, והבינו את הפוטנציאל העצום הטמון בו. האי, שנקרא על ידי הילידים, אנשי הלנאפי (Lenape) "מאנה-האטא" (Manna-hata) היה ביתם של שבטים אינדיאנים מקומיים.
ההולנדים, בראשות פיטר מינואיט (שבאופן מעניין בכלל לא היה הולנדי בעצמו), פנו אל האינדיאנים בהצעת רכישה. העסקה שנחתמה הייתה על סחורה בשווי של 60 גילדן הולנדי, שווה ערך לכ-23 דולר של אותה תקופה.
כנראה שאף אחד מהצדדים באותו זמן לא יכול היה לדמיין את המשמעות ההיסטורית האדירה של אותה עסקה.
פבראי שואל את השאלה ההיפוטתית הבאה:
נניח שלאותו שבט אינדיאני היה יועץ השקעות שהיה לוקח את 23 הדולרים הללו ומשקיע אותם עבורם בנאמנות, בהשקעה סולידית ויציבה, כזו שמניבה תשואה שנתית ממוצעת של 7%. מה היה קורה לכסף הזה לאורך הדורות?
כדי לענות על השאלה הזאת, פבראי משתמש בטריק מתמטי פשוט וגאוני שנקרא "כלל ה-72". הכלל הזה מאפשר לחשב בקירוב כמה זמן לוקח לסכום כסף להכפיל את עצמו בהינתן תשואה מסוימת.
כל מה שצריך לעשות הוא לחלק את המספר 72 בשיעור התשואה השנתית.
לדוגמה:
בתשואה של 7% בשנה: 72/7≈ 10. הכסף יכפיל את עצמו כל 10 שנים.
בתשואה של 10% בשנה: 72/10≈ 7. הכסף יכפיל את עצמו כל 7 שנים.
בתשואה של 15% בשנה: 72/15≈ 5. הכסף יכפיל את עצמו כל 5 שנים.
חמושים בכלל ה-72, נחזור ל-23 הדולרים של השבט האינדיאני. כאמור, בתשואה של 7%, הכסף מכפיל את עצמו כל 10 שנים:
אחרי 10 שנים (1636): 23 דולר הופכים ל-46 דולר.
אחרי 100 שנה (1726): הכסף הוכפל 10 פעמים ו- 23 הדולרים המקוריים הפכו לכ-23,000 דולר.
עכשיו בואו נאיץ קדימה בזמן ונראה את המשמעות האמיתית של אלמנט הזמן והריבית דריבית בהשקעות:
בשנת 1826 (200 שנה לאחר העסקה): סכום ההשקעה היה עומד על כ-23 מיליון דולר.
בשנת 1926 (300 שנה לאחר העסקה): סכום ההשקעה כבר היה מגיע ל-23 מיליארד דולר.
ובשנת 2026 (400 שנה לאחר העסקה): אותו סכום זעום, עם ניהול השקעות סביר, היה שווה כיום 23 טריליון דולר (כדי לסבר את האוזן, סך העושר של כל אזרחי ארצות הברית כיום מוערך בכ-160 טריליון דולר).
המשמעות היא שההשקעה הצנועה הזו הייתה מניבה לשבט האינדיאני נתח עצום מעושרה של המעצמה הגדולה בעולם, כנראה הרבה יותר משווי הקרקע של מנהטן עצמה.
פבראי לא באמת טוען שהעסקה שעשו האינדיאנים לא הייתה כל כך גרועה. אלא שהבעיה האמיתית לא הייתה המחיר ששולם, אלא היעדר הידע הפיננסי והחמצת ההזדמנות להשתמש בכוחו של הזמן בהשקעה של התמורה שקיבלו עבור האי.
הסיפור המרתק הזה ממחיש עיקרון חשוב מאין כמותו בהשקעות: ככל שטווח הזמן ארוך יותר, כך חשיבותם של ההון ההתחלתי ושיעור התשואה פוחתת ביחס לכוח המצטבר של הריבית דריבית.
והערה היסטורית לסיום: מעבר למספרים
התרגיל המחשבתי שהציג פבראי הוא כלי אדיר להמחשת עקרונות פיננסיים, אך חשוב לזכור שהסיפור ההיסטורי עצמו מורכב יותר. חוסר ההוגנות בעסקת מנהטן לא נבע באמת מהמחיר הנמוך, אלא מפער תרבותי ומשפטי עצום בין הצדדים.
לאינדיאנים משבט הלנאפי לא היה מושג של "בעלות" פרטית ובלעדית על קרקע. מבחינתם, הם העניקו להולנדים זכות שימוש משותפת באדמה ולא מכרו אותה לצמיתות. ההולנדים, מנגד, החילו את תפיסת הקניין האירופאית וראו בכך עסקת נדל"ן לכל דבר. לכן, יותר מאשר הונאה כלכלית, היה כאן מעשה של נישול שנבע מחוסר הבנה שהצד החזק ניצל לטובתו.