כשאנחנו חושבים על עושר, האסוציאציה הראשונה שעולה בראש היא בדרך כלל מכוניות יוקרה, בתים גדולים, מותגים וחופשות אקסקלוסיביות.
אבל מורגן האוסל, מחבר הספר "הפסיכולוגיה של הכסף", מציע תובנה כמעט הפוכה:
עושר אמיתי הוא במידה רבה כסף שאי אפשר לראות.
כשאדם קונה רכב יוקרה או בית מפואר, הוא ממיר הון נזיל – שמייצג אפשרויות וחופש – בנכס מוחשי וסטטי. הכסף הופך גלוי יותר לסביבה, אבל מבחינה פיננסית טהורה לרוב בחירות אלו דווקא מקטינות את האפשרויות של אותו אדם.
אנחנו רואים כמה אדם הוציא, אבל כמעט לעולם לא רואים כמה הוא בחר לא להוציא.
אנחנו רואים את המכונית, אבל לא את ההשקעות שיכול היה לקנות במקומה. רואים את הבית, אבל לא את ההון בחשבונות הבנק ותיקי ההשקעות.
זו גם הסיבה שהשוואה לאחרים היא כלי גרוע למדידת עושר. אנחנו משווים את המצב הפיננסי שלנו למה שאנחנו יכולים לראות אצל אחרים, אף שהחלק המשמעותי ביותר במאזן שלהם נסתר מאיתנו ואולי מספר סיפור אחר לגמרי ממה שגלוי לעין.
אני חושב שבעומק הדברים, מורגן האוסל נוגע בספרו במטרתו המדוייקת ביותר של כסף ועושר: לאפשר בחירה.
כסף שלא הוצא נשאר גמיש. הוא מאפשר לעזוב עבודה, לנצל הזדמנות, להתמודד עם משבר או פשוט לבחור איך לחיות בלי שכל החלטה תהיה כפופה לצורך הכלכלי.
לכן, לפי האוסל, המטרה אינה לצבור כסף כדי להיראות עשיר. גם לא לחסוך לשם החיסכון.
המטרה היא עצמאות.
וזה מחזיר אותנו לפרדוקס שבכותרת:
עשירים נוטים לעיתים להצניע את עושרם לא מתוך רצון להסוות את הצלחתם, אלא מתוך ההבנה שמהפגן של עושר הוא פעמים רבות ניגודו המוחלט. הרי המדד העמוק ביותר לעושר אינו נבחן במוצרים שאדם מסוגל לרכוש, אלא בחופש ממחויבויות שהוא מצליח לקנות לעצמו.