למה הרפורמה שמכונה "צדק תחבורתי" הפכה עבור רבים לסמל של חוסר הוגנות.
לאחרונה אני שומע יותר ויותר על תופעה שבה נעי תחבורה ציבורית בוחרים שלא לתקף את כרטיסי הנסיעה שלהם – ובעצם לא לשלם עבור השירות.
כבר כנער אני זוכר שהיו חבר’ה שעלו לאוטובוס בלי להעביר כרטיסייה אצל הנהג (לא אני, כמובן…).
אבל נדמה שהיום מדובר בתופעה רחבה בהרבה: הנתונים מראים שכ-20% מהנוסעים כלל לא משלמים על הנסיעה!
אני רוצה לשים בצד את השאלות המוסריות ולהתמקד בעיקר: למה זה קורה? ומה ניתן ללמוד מזה?
האם זה בגלל שהתמורה נמוכה ביחס לעלות? האם אנשים הפכו לפחות מוסריים? האם שיטת התיקוף העצמאית היא זו שמעודדת התחמקות מתשלום? כנראה שכל התשובות נכונות במידה מסוימת, אבל לדעתי יש כאן שורש עמוק יותר.
למרות מה שנהוג לחשוב – התחבורה הציבורית בישראל יחסית יעילה וזולה. לכן אני נוטה להאמין שהגורם המרכזי לתופעה הוא תחושת חוסר ההוגנות – ה“פראייריות” של מי שמשלם, בעוד אחרים זוכים לסובסידיות נדיבות.
הכול חוץ מ"צדק תחבורתי".
לפני כמה חודשים התארחנו אצל זוג חברים לארוחת שבת. במהלך השיחה הם סיפרו בתסכול שהם לא נכללים ברפורמת "צדק תחבורתי" רק מפני שהם גרים בבניין עם מספר אי-זוגי ברחוב, בעוד שהשכנים ממול – בבניינים הזוגיים – זכאים להנחה של 50% בחופשי-חודשי.
“תבין איזה מצב הזוי – השכנים שלנו משלמים חצי מחיר ואנחנו מחיר מלא. סתם כי מישהו החליט באופן שרירותי שחלק מהרחוב חזק כלכלית וחלק חלש, מדובר בדיוק באותה אוכלוסייה!”
למי שלא מכיר, רפורמת "צדק תחבורתי" היא רפורמה ממשלתית שיצאה לדרך בשנה האחרונה במטרה להוזיל ולהנגיש את התחבורה הציבורית, בעיקר לצעירים ולתושבי הפריפריה. הרפורמה מתמקדת בהנחות משמעותיות למנויי חופשי-חודשי:
– נסיעה חינם לחיילים משוחררים לשנה.
– הנחה של 33% לצעירים בגילאי 18–26.
– הנחה של 50% לתושבי פריפריה (אשכולות 1–5 בלמ"ס).
– נסיעה חינם לאזרחים ותיקים מגיל 67 (במקום 75).
באופן לא מפתיע בכל הקשור למדיניות ממשלתית, מדובר בשורה של סובסידיות "עיוורות", המבוססות על פרמטרים רחבים ולא על מצב אישי אמיתי.
ההשלכות הכלכליות של הרפורמה
כמו בכלכלה – אין מתנות חינם. יד ימין מסבסדת, יד שמאל מייקרת.
ואכן, מאז ההכרזה על הרפורמה, מחירי התחבורה הציבורית עלו ב-33%. היום נסיעה בודדת בקו עירוני (עד 15 ק"מ) כבר עולה שמונה שקלים – והיד עוד נטויה.
שמונה שקלים אולי נשמע לחלק מהקוראים כמספר זניח, אבל בפועל ההשלכות משמעותיות:
– מי שלא רוכש חופשי-חודשי נושא בנטל יקר במיוחד – בעיקר אוכלוסיות חלשות.
– הציבור הכללי מתייאש מהתחבורה הציבורית, שלפעמים בחישוב הכולל את עלות הזמן כבר פחות משתלמת מרכב פרטי (בטח כאשר מדובר במספר נוסעים לנסיעה קצרה).
– זכאי הסובסידיות מקבלים תמריץ שלילי להישאר במצבם הכלכלי הנוכחי, במקום להיחלץ ממנו – הפסד למשק כולו (ובעיניי בעיקר הפסד של אותו ציבור שבמקום לקבל דחיפה להתקדם כלכלית מקבל דחיפה להישאר במקום).
וכאן נכנס המרד השקט.
הציבור לא טיפש. הוא מבין שאין כאן "צדק תחבורתי" אלא מנגנון סבסוד מתוחכם, שמכוון בעיקר לאוכלוסייה החרדית, על חשבון כלל האזרחים והוא לא רוצה לשתף פעולה.
וזה אולי הלקח הכי חשוב: מעמד הביניים, זה שנושא ברוב הנטל – מיסים, שירות צבאי, עבודה – לא יסכים לאורך זמן להיות זה שסופג את חוסר ההוגנות. וברגע שהעומס גדול מדי, הוא פשוט נשבר.